 |
| צילם: הלל גלוזמן |
"הצגת את החזק כקובע ואני לא בטוח שאני מקבל זאת".
הוא חייך אלי. החיוך הפך עד מהרה לצחוק. "כן, ו...".
"צריך לעמוד על אנושיוּת בסיסית".
"האומנם?", אמר ועצר. הוא לחץ את ידי המרצה מיוון והתפנה אלי.
"מדוע לעמוד על אנושיות בסיסית? בעצם, מה זה אנושיות בסיסית, הֶר ...".
"גזית".
"האם יהיה לך זמן שנשב על העניין?".
הפרופסור האוסטרי, הַאנְס קוּרְץ, השתהה. הוא סידר את מעיל העור השחור שלו, בחן אותי והיסס.
"כן, יש לי ישיבה באוניברסיטה בתשע בערב ועד אז נוכל לשתות בקפה Hacher. נצטרך לצעוד לשם. יש לך כוח או חשק?"
"תודה, כן. היכן זה?".
"עוד תראה".
התרגום באוזניות מגרמנית לאנגלית טרד אותי וחשתי שעלי להשלים את הפרטים ובעיקר לשאול.
שעה וחצי לפני כן הוא ישב באולם פרידריך שבקצה אוניברסיטת גרָץ והתקין את מצגת הַפַּאוּוֶאר פּוֹינְט שלו. היתה זו שעת ערב ובאולם המעוטר בפסלים ובעיטורים נותרנו מעטים להאזין. התקציר היה מבטיח וכך גם שיחה שהייתה לי בשעת צהריים עם המרצה מיוון. "תישאר לערב. לא תתחרט. Although you'll need a strong heart for him".
הבטתי מסביב וחשתי כי האולם מתרוקן לאטו. החושך חדר מבעד לחלונות הזכוכית הארוכים והצרים והתאורה לא הצליחה להפיץ אור חזק. הווילונות הכבידו על האווירה. שמעתי את צעדיהם של האחרונים שנמלטו חרש כאשר עסק במחשב ולא הביט בהם. הוא הרים מדי פעם את עיניו מהניירות שלפניו וחייך חיוך קטן, מסמן בעיניו כי הוא עומד לפתוח בכל שנייה.
למולו ישבה על כיסא גלגלים קולגה מהאוניברסיטה, אף היא פרופסור לפילוסופיה. הוא קד לה קצרות בראשו. בבוקר האזנתי לה, מקריאה מדף בעת שאחת מהסטודנטיות שלה, צעירה בפנים מבוהלות, ניסתה נואשות לחבר בין השקופיות לבין הדברים המקוטעים על גוף, מרחב ויצירתיות.
"לא, לא. אחד אחורה", אמרה/נזפה בה בגרמנית.
"כאן. לא, לא, אחד קדימה".
"אחורה".
"אלה רק מחשבות שזרקתי לחלל המצגת", אמרה. הרימה עיניים מהדף שהיה עמוס במילים בגרמנית והמשיכה להקריא במונוטוניות. הדקות נעו לאיטן.
"שום רעיון לא מתחבר כאן אחד לשני", לחש לי קול באנגלית, במבטא צרפתי.
חייכתי, בוחן את משקפיה של הדוברת אלי.
"סֶה אִמְפּוֹסִיבְּל. אַיי דוֹנְט אַנְדַרְסטֶנְד. אני מבלגיה, דוקטור מַארי פְּיֵיר אמי", הושיטה את ידה ולחצה את ידי בעדינות.
"חשבתי שאת צרפתייה"
"כן, במקור אני מפריז. תרגמתי עכשיו את לִיפְּמַן, הפילוסופיה עם ילדים". הושיטה לי את הספר האחרון של פרופסור מַתְיוּ ליפמן. על העטיפה היה תצלום של מגדלור יפה ניצב בראש גבעה עירומה.
"איני מבין צרפתית, לצערי".
"לא נורא. התרגום היה מעניין מאד. הלוואי שיתנו לי עבודות רבות כאלה. I love. גם אתה בפילוסופיה?".
הנדתי בראשי. "מתעניין. חינוך, מורים".
"אהה, אתה מהצפון בישראל", הביטה בתג הזיהוי שלי שחשף אותי.
הסטתי את מבטי חזרה לפרופסור שהביט בספורים שנותרו באולם, מפוזרים בין הכיסאות שכוסו בבד אדום. מבטינו הצטלבו. השתרר שקט והוא החל בהרצאתו באנגלית. הורדתי את אוזניותיי. תוך דקות עבר לגרמנית, נדמה לי שחייך, כאילו מנסה להתל בי. חזרתי לאוזניות בחוסר נחת.
"הרצאתי תעסוק בפילוסופיה של הלא-מוכר. אלה אותם אנשים שמשתנים בחייהם. אנשים שהיו משהו והפכו תוך מספר שנים למשהו אחר לגמרי, לא מוכר לנו. הרי אנו לא נהיה אותם אנשים בעוד חמישים שנה וגם החברים שלנו לא וגם אלה שקדמו לנו וגם אלה שאחרינו".
היכן אהיה בעוד חמישים שנה, נדדתי במחשבותי.
"ניצולי השואה, למשל, הם הלא-מוכר עבור הצעירים היום. הם לא היו כאן כשזה קרה ועתה הם נתבעים להכיר בהם, להכיר במעשי אבותיהם. גם ניצולי השואה מביטים אל הצעירים בגרמניה ובאוסטריה כלא-מוכר ותובעים מהם להכיר. הדור הבא יהיה הלא-מוכר מבחינת נפגעי עזה. המשמעות של הפילוסופיה של הלא-מוכר היא ההכרה הבסיסית שיש מקום לשאול על מה אנו מבססים את הצורך של מתן וקבלת פיצויים שנים אחרי שזה קרה, מה שקרה".
הוא הרים את ידו ולחץ על העכבר, מריץ את השקופית קדימה.
אנטישמי, אמרתי בתוכי. אבל יש שם משהו.
"גם את מתרשמת לרעה?", פניתי לבלגית.
"לא, הוא לא אנטישמי", אמרה בחיוך. נחרדתי. קוראת מחשבות?
שערותיו היו לבנות מסורקות היטב. מצחו הגבוה בהיר ומשוּיש. משקפיו הבליטו מבט נוקב ועיניים כחולות. מעילו השחור החביא חולצת שרוולים סגולה כהה. הגרמנית שבפיו הקישה בקצב. הוא סרק את האולם השומם ברובו והיה מרוכז בעצמו, בחיוכו ובתזה שהלכה ונערמה שקופית אחרי שקופית.
לא יכולתי להסיר את עיניי ממנו ולא חדלתי לחשוב על האנשים שכבר אינם דומים למה שהיו. אותם אנשים אשר כעבור חמישים שנה דומים לנחל שזורם והוא אינו אותו נחל. הם כבר אינם אותם אנשים. מה הם זוכרים? מי מחויב להם?
הפרופסור המשיך אל היכולת של האדם לצעוד קדימה, לעבור ממצב חלש למצב חזק, ואני הפלגתי במחשבותיי אל הַיידַגֵר, אל הֵלְדֶרְלִין. אל יום הסתיו שעליו כתב כי הִנֶּה בְּשִפְעָתוֹ, צָלוּל זַג הָעֵנָב, אָדֹם הַחֹרֶש מִפְּרִי, אִם גַּם רַבִּים מִן הַפְּרָחִים נָפְלוּ אַרְצָה לְאוֹת תּוֹדָה.
קולו המתכתי החזיר אותי לאולם. "הפילוסופיה של הלא-מוכר מביאה להכרה בחשיבות כוחו של החזק. החזק שולט והוא יהיה המוכר תמיד. החלש ישלם לעד את המחיר אם לא יצעד לעבר שחרור מחולשתו הזמנית. חולשה אינה מצב תמידי".
אי נוחות כבדה עלי ככל שהדקות נקפו. ביקשתי לגרש מעלי את הצל שתמיד סוחף אותי לאותה סמטה חשוכה, מוכרת ומפחידה, שיש בה גרמנים ורכבות. היא מודחקת. הייתי מרותק אליו אך נסער. ניסיתי להחזיר עצמי לאותו אולם גבוה, מעוטר בעיטורים אוסטריים. ואז שמעתי את צחוקה של הבלגית.
חייכתי אליה במבוכה.
פספסתי את המשפט האחרון.
הבטתי בשקופית והכיתוב הגרמני לא עזר לי רבות.
"הפילוסופיה של הבלתי ידוע מעניקה לנו חופש ממחויבות ומעלה שאלות של צדק חברתי והרלוונטיות שלהם. אנסה להדגים את דבריי על ידי המהלך הבסיסי של רוֹלְס שהוא אנטי-תועלתני. בני האדם, אמר, הם יצורים נפרדים שלא ניתן לקבצם יחדיו בשקלול כולל של תועלת, אושר או הנאה. כלומר, אין שוויוניות. רוֹלְס מציע את נבדלוּת בני האדם שפירושה הוא שמעמדה המוסרי והפוליטי אינו תלוי בשום ערך מופשט או קולקטיבי. קודם צריך לבוא הצדק ואחר כך הטוב. אני אקשור זאת לפילוסופיה של הלא-מוכר. עלינו להיות חזקים. עלינו להימנע מקשר עם חלשים. עלינו לייצג עוצמה בתוכנו ועל ידי מעשינו כחלק מהצדק. הטוב יגיע אחר כך".
ספרתי שתים-עשרה שקופיות. רעיון אחד, ארבעה טיעונים וארבעה ציטוטים שהקריא אשר התגלתה ביניהם דיאלקטיקה שהותירה אותי עם חלל פסימי.
"יש שם קפה טוב?", שאלתי מובך.
"בוא", אמר בנחישות, מביט בי. מותיר אותי ללא יכולת לסרב.
הייתי זר כאן. רק הבוקר סיירתי ברחובות הצרים של העיר העתיקה אבל הוא בן בית.
גררתי את רגליי אחריו. הבטתי בנעליו השחורות והאלגנטיות שנדמה כי צוחצחו באותו בוקר והבריקו.
טיפות הגשם טפטפו עליהם ועל משקפיי.
הוא פתח את מטרייתו וכיסה את ראשי. חשתי את כף ידו אוחזת בכתפי. "קר לך? באיזראל נִיחְט קָאלְט ייֵצט".
"אני לא מבין גרמנית", גמגמתי באנגלית.
"אבל את זה הבנת, אתה הרי יודע יידיש בטוח".
"כן, מהבית. מבין אבל לא יודע לדבר".
"גוּט, זֵייער גוּט".
הוא חגג את מבוכתי שהתגברה. מכנסיו הלבנות הגבירו את הצעדים. חצינו את הרחוב ועברנו ליד חנות לחמים שדלתה נפתחה. ריחות האפייה הציפו ובלבלו אותי. הם השליכו אותי במהירות לסמטה העכואית וריחות הפיתות הטריות של מוצאי יום הכיפורים.
הצעדים המהירים של שנינו, אני בנשיפות, חצו את נהר המורה והערב התערבב בהם כמו גם החששות שלי.
"אז תחום ההתמחות שלך הוא דיאלוג בחינוך?".
"כן, בפרספקטיבה של חינוך הומניסטי".
"שטויות. אין דבר כזה. רק החזקים יקבעו כאן. אתה הרי מבין זאת".
"למה אתה מתכוון?".
"הקשבת לי ושמעת שהלא ידוע, או הלא מוכר, לא חשוב. חשוב הכאן והעכשיו. יש לנו רק אפשרות להיאבק למען השתייכותנו לחזק. אל תהיה נאיבי".
"זה רחוק?", שאלתי.
"הישראלים חזקים". צחק. "אל תתעצל, צעד. בוא נגביר את הקצב".
הגברתי. ליבי הלם בתוכי. תוך שניות מצאנו עצמנו בקתדרלה הגותית.
"זה המקום העתיק ביותר בגרץ. שנעלה למגדל הפעמונים?", הציע בפקודה.
לא הספקתי לסרב.
לא הספקתי לסרב.
צעדתי פנימה ראשון.
"פִינְף יוּרוּ", אמר השומר והביט בי. "עבור שני כרטיסים", באנגלית. הוא שילם ודחף אותי קדימה אל המדרגות. "קדימה", אמר.
בתום עשר מדרגות שהלכו וכבדו עלי, חשתי מסוחרר.
"אל תיעצר, אל תיעצר. החזקים לא עוצרים".
"זה תלול", ניסיתי להסביר, מסדיר את נשימותיי.
הוא צחק.
הגעתי בקושי לראש המגדל. הסרתי את מעיל הצמר השחור. "איזה רוח", אמרתי. "יופי. זה בשבילי".
הוא שם את ידו על כתפי ולחץ. "תראה. זו גְרָץ שלנו. כאן היטלר הגיע, עמד על המרפסת במרכז העיר, על המרפסת בעירייה ונאם".
"האמנם?", שאלתי.
"לא ניכנס להיסטוריה", אמר.
הבטתי במצח שלו, רחב וגבוה ובלי טיפת זיעה.
"היה כאן ניצחון גדול של החזקים על החלשים. ללא קשר ליהודים. הגרמנים ניצחו כי היו חזקים. אתם הייתם חלשים, אז חוסלתם. היום אתם חזקים ולכן אתם תנצחו כי אין מקום לחולשה בעולם הזה. אתם צריכים לזכור זאת".
"זה נשמע לי פאשיסטי".
"אין מחויבות של החזקים לחלשים. המחויבות היא של החלשים לעצמם, להיות חזקים בלי לסמוך על אחרים. הומניזם הוא המצאה מטופשת שאין לה אחיזה במציאות. היא פיקציה שלא מייצגת ולא תייצג דבר".
"ולֵוִינַס?".
"אל תספר לי על לֵוִינָס", הרים את קולו. "תיכף תספר על ההומניזם של האדם האחר, על לתת למען האחר, על הפנים שזועקות עלי. שמעתי אותך מדבר על כך בהרצאה שלך. די, די".
חשתי נעלב ורציתי להגיב אבל המבטא הגרמני שלו עצר אותי.
"בוא נלך לאכול", אמר ואז עצר.
חמשת הפעמונים בראש המגדל הגבוה החלו לצלצל. הרמתי את ראשי. הוא התיישב על המדרגות. אטמתי את אוזניי שהחרישו מהצליל. המנגנון החשמלי הפעיל את כל חמשת הפעמונים בזה אחר זה. ההד היה מחריש וקשה מנשוא. הוא התרומם. הסיר את ידיי בתנועה חדה, אחז בידיי בידיו החמות ולחש: "איזו עוצמה, תקשיב, כל העיר שומעת. עצום את עיניך. תתמכר לפעמון. הוא קורא לנו. הוא קורא לך".
חשתי צמרמורת בלתי מובנת בכל גופי. הבטתי בפעמונים והוא לא שחרר את ידי. "אין צורך. תאמין בי. אתה חלש כעת. אתה חלש. תתמכר לכוח החזק של הפעמונים שקורא לך, החודר לתוכך. תלחם בי, תשתחרר. אתה יכול".
הייתי קפוא.
עם תום הצלצול שחרר את ידיי והתחלנו לצעוד במורד המדרגות הפתלתלות. הוא צעד אחרי, מבטיו הקיפוני. הגענו לקפה Hacher. הוא הסיר את מעילו וגם אני.
"עכשיו אספר לך את עיקרי אמונתי. היש ישנו והאין איננו. ההנחה שהיש ישנו והאין איננו מקובלת על הכול. היה מי שהוביל אותנו, צעד אחר צעד, למסקנה שהעולם הוא היִין ( האֵין המוחלט) המוחלט. הפילוסופיה הסינית פותרת פרדוקס רב שנים זה. את היש יש להגדיר כמהות של יִין ויַאנְג. החלוקה היא לא בין היש היִיני לאֵין היָאנְגִי (היש הַיִינִי לָאֵין הַיַאנגי), אלא בין היש היאנגי ליש היִיני. אתה הרי זוכר מה כתב פָּרְמֶנִידֶס:
בוא, אפוא, אני אגיד, ואתה שמור את דברִי מִשֶשְמַעְתוֹ,
מהן דרכי החקר היחידות להכרה: האחת – שישנו,
ואי אפשר לא להיות,
היא נתיב השכנוע
והאחרת – שאיננו וחייב הוא לא להיות...
כי לא תדע את אשר איננו
וגם לא תּורֶנוּ.
ואי אפשר לא להיות,
היא נתיב השכנוע
והאחרת – שאיננו וחייב הוא לא להיות...
כי לא תדע את אשר איננו
וגם לא תּורֶנוּ.
הנחל הזורם אל הים כבר אינו אותו נחל וגם אנחנו, בני האדם, איננואותם בני אדם. אבי היה קצין במלחמת העולם. הוא היה החזק כאשר היהודים כאן בגרץ היו החלשים. הוא וחבריו הגרמנים-האוסטרים ניהלו את העולם. לא משנה כמה טעו. משנה שהיו החזקים".
אני מביט בו ומחשבותיי נודדות אל סבתא של סָנְדְרו ששמונה חודשים אחרי האַנְשלוּס עדיין מאמינה ששערי כל הארצות פתוחים לפניה וב-1 בנובמבר 1938 כותבת ליוז'י בארצות הברית שחזרה לגְרָץ והתחילה לעבוד, שיש לה סלון יפה אבל כיהודיה היא לא יכולה לחיות כאן כי מוכרחים לעזוב. וחודש לאחר מכן כותבת שהיא חייבת לעזוב את גרץ ושיש שמועות שעומדים לגרש את כל יהודי המקום.
והוא ממשיך בשלו: "החוזק הוא המאפשר לך לשרוד, לנצח. הסיפור שלכם, היהודים, הוא סיפור של היחלצות. אתם לא אותם יהודים מלפני שישים ושבעים שנה. אתם יהודים חדשים, יהודים חזקים. מהותית, אתם אנשים אחרים. אתם המים האחרים בנחל. החוזק שלכם מאפשר לחלשים לא להפוך אתכם לאבק אדם. החוזק שלכם הוא העובדה הנוכחית. הוא העוצמה. היא נקשרת להיסטוריה שלכם, להישרדות שלכם, למדינה שלכם אבל היא העובדה המהותית והקיימת. עבורנו, החלשים של העת הנוכחית, האירופיים, אתם הקוץ האמיתי בעולמנו. אתם גם מייצגים את המונותיאיזם הקשה, המייסד, הגרעיני וגם עדיין מבהירים כי הנכם עם הבחירה העולמי. על כך אין אנו יכולים כמעט לסלוח ולכן חוזקכם כה חשוב לכם, אבל גם לנו".
אני מביט בו אבל במחשבותיי אני עם 400 הגברים היהודים שנלקחו כאן ללילה שלם, שהכו אותם מכות רצח ומחזיקים אותם כבני ערובה עד שיקבלו סכום עתק לשחרורם. אני עם סנדרו שכותב כי אין ספק שאסור ליהודים להישאר בארץ הזאת, אבל כל הגבולות סגורים. נשים מעל גיל 65 שיישארו במקום אוימו בגירוש לווינה. עם האישה שמקבלת ב-1.3.1939 צו גירוש ורישיון העסק עומד להישלל ממנה בתוך ימים ספורים, אבל היא עדיין לא תופסת את חומרת מצבה. זאת למרות שהמצב בגרץ מדרדר במהירות ואין כבר עבודה. סגרו את בית הקהילה. הרב, החזן, עורכי הדין, בעלי החנויות סובלים קשות.
הפרופסור ממשיך בדבריו: "כל הפילוסופים היהודים שלכם שמדברים על דו-שיח עם האחר, על האחרוּת, על ה'אני-אתה' הבּוּבֶּריאנִי. כל אלה צריכים היו להגיד לכם רק דבר אחד. בקיום החזק שורד. ההומניזם המזויף הזה לא יוביל אתכם לדבר, לא הוביל אתכם לדבר. היום אתם החזק החדש. אל לכם לרחם על איש. מספרים לכם שאתם פוגעים אבל אתם לא. אתם מתגוננים".
אני מנסה לאתר הפסקה בנשימה ונדחף. "הדרך אחרת. המורשת של המלחמה כאן מלמדת על הצורך באנושיות. נלך ללֶוִינָס אשר מהטענה ההָיידְגֶרִיאָנִית על היות של הוויה מודעת למותהּ מבקש לצעוד צעד אחד קדימה ודורש להכיר בהיעדר האפשרות להתנער מהאחריות כלפי האחר, אל היעדר האפשרות היותר מבלתי אפשרית לצאת מעורנו, אל החובה הבלתי מעורערת העולה על כוחות ההיות".
"לא, לא", הוא מניף ידיים מולי, מרים את קולו. לוגם מכוס היין האדום שלפניו ונוגס בפסטה. "אני לא נותן את עצמי למען האחר. האחר נאבק למען היותו חזק ופעיל וחי. אני דורש מעצמי את מה שאני דורש מהאחר. אני לא חי בעולם של אנשים שצריכים אותי יותר ממה שאני צריך אותם. אני לא מטיל את עצמי על האחר".
"אבל היהודים כאן היו צריכים אחרים שיצילו אותם", אמרתי, "לוינס לפחות מעמיד את היעדר האפשרות להתנער מהבחירה, שהופכת את האנושיות שהיא קונטינגנטית לבעלת זהות ולבעלת ייחודיות. האחריות דורשת מהעצמי להיענות מיד לקריאת האחר בלי לשקול דבר מבעוד מועד ואף בלי שיהיה לו הפנאי לעשות כן. זו צייתנות לאחריות שתחילתה בסימן".
"אף סימן", הוא בשלו. "אף סימן. הסימן היחיד הוא המאבק של היחיד למען היותו חזק. לחיות את החיים בחוזק. אספר לך. אני בנו של קצין נאצי אוסטרי שהיה כאן, שאסף יהודים, שהסגיר את האבות היהודיים שלך. הוא נענה לכוח השרירותי ולא נלחם בו. אני לא רוצה שתצטרכו להיות יותר חלשים. אתם צריכים להיאבק בכוח למען העצמאות שלכם ולמען היותכם לא-חלשים. החלש לא ישרוד במאבק הנוטף הזה".
הבטתי בעיניו הכחולות. השתררה דממה. "אני לא פאשיסט. אני יוצא כנגד אבא שלי בקריאה שאתם וגם אחרים תהיו חזקים. לא על חשבון אחרים אלא למען העצמי שלכם, שלי, של כולם. הפיצויים לא יסייעו. הפיצויים מנציחים את החולשה של החלש אל מול החזק. אני כואב את הכאב שלכם על מה שהיה אבל לא מוכן להתמכר לתעשייה של הכאב. החוזקה שלכם היא האלטרנטיבה שלכם. היא הפיכתם מלא מוכר למוכר".
"אבל...".
"אין אבל. אסור לכם להיות חלשים יותר אל מול הרוע הזה", אמר ופרץ בבכי. הוא כיסה את פניו בידיו ואני ביקשתי את סליחתו.
יצאתי לשירותים. משם נטלתי את מעילי ונמלטתי בדלת האחורית אל הרחוב הרטוב. הערב ירד על גרץ. התרחקתי והבטתי בו יושב שם בתוך בית הקפה, מושך עוד לגימה וממתין לי. פתחתי בריצה. היא התגברה מרגע לרגע ונפסקה כאשר עמדתי על ידי בניין העירייה. הבטתי על הבניין הצופה אל הכיכר. הרכבת החשמלית חלפה וצפרה. על המרפסת ההיא ניצב לו היטלר והריע להמונים. הרמתי יד ועצרתי מונית שהסיעה אותי לאכסניה בקצה העיר. בירכתי לשלום את השוער בכנסיה.
Gute Nacht, השיב לי והסיר את כובעו. האצתי את צעדי ונכנסתי לחדרי, רטוב. הבטתי בצלב הקטן שהיה תלוי מעל ראשי ובכיתי.
פורסם בכתב העת קו נטוי, גיליון 11 (2011)
